תעסוקה - צעד אחורה שניים קדימה 

ביולי 1984, אחרי עשרה ימי אשפוז מרצון בבי"ח גהה, השתחררתי במצב נפשי לא קל. הייתי נתון לחרדות, שרק אנו הפגועים בנפשם יודעים בדיוק את טיבן ואת כוחן. יצאתי לעולם זר, מתנכר ומכאיב, אל עבר מבטי השכנים הקרובים, אל המכולת ואל האוטובוס. זר לא יוכל להבין זאת.

משפחתי לחצה עליי שאמצא לעצמי עבודה. הרגשתי כה פגוע, כה מוכה, כה שביר, שעצם המחשבה על מציאת עבודה פשוט מיררה את חיי עוד יותר. אמנם 'התחפשתי' לדורש עבודה, אבל ניתן לומר שלא התכוונתי ברצינות למצוא אחת כזאת. פשוט ניסיתי לדחות את הקץ.

עמדתי אז כלפי 'תעסוקה' הייתה אמביוולנטית מאוד. סברתי באופן בלתי מציאותי כי מאחר שבידי תעודת מתכנת מחשבים (ללא שמץ של ניסיון), עליי להיות מועסק רק בתנאים הבאים:

א. רק במשרה מלאה.

ב. רק בתכנות.

ג. רק במשכורת מכובדת.

אבל מאידך טפחה המציאות על פניי: לא היו בי די כוחות אפילו להרבה פחות מזה, וגם לא נקרתה בדרכי שום הזדמנות הולמת.

בסביבות אמצע ספטמבר, לאחרי ניסיונות אחדים לחזר על פתחיהם של כמה מעסיקים גסי רוח, אטומים ובדרך כלל אף רעי מזג, אשר חזרו ודרשו ממני להציג בפניהם את סמן האפליה הראשי - פנקס המילואים, כבר הייתי מותש, פגוע ומושפל. כל שנותר לי הוא ללקק את המלח שנזרה על פצעיי הפעורים.

ואז, בשבת שחלה לפני 23 בספטמבר, הגעתי למצב של משבר. היו כמה מודעות דרושים בעיתון, אבל ידעתי שאין בכוונתי להתקשר או ללכת לראיונות. הרגשתי שאין לי יותר כוח. הטחתי בפני בני משפחתי כי אינם מבינים כלל את העובר עליי. הם טענו שאני בורח מהתמודדות. טענתי שאפסו כוחותיי להילחם. הם טענו שאני נכנע מהר מדי. אני לא השבתי, כי הדמעות חנקו את גרוני. ביום א' נשארתי לבדי בבית. הזמן נזל טיפין טיפין, כבמין עינוי סיני עתיק. ידעתי כי אם אטלפן למודעות שבעיתון, גלגל העינויים ייעצר לזמן מה, וגלגל אחר יתחיל לענותני

הזמינו אותי לראיון. הנסיעה באוטובוס לא הייתה סוגה בשושנים, אבל הגעתי לבסוף. הבוס ישב מולי עם רשימה ארוכה של מועמדים שכבר התראיינו לפניי. ברוב מצוקתי שכחתי אפילו לשאול פרטים בסיסיים. ואז הוא אמר לי באדישות: "מדובר בחצי משרה אחר הצהריים כמפעיל מחשב. כמה אתה מבקש"?

גלגל העינויים פעל במלוא העוצמה. משפחתי, המחלקה הסגורה בגהה, המבטים המתוקים של בתי הבכורה והדרישות המקסימליסטיות שלי - כל אלה חגו בערבוביה במוחי המיוסר. לפתע, ברגע של בלבול או חסד, נקבתי בשכר שביקשתי עבור העסקתי. היה זה סכום הנמוך ממחצית השכר שהיה מקובל אז בשוק. לרגע הבחנתי בנצנוץ לא נשלט בעיניו של הסוחר הממולח. חשתי כי הצלחתי לעקוף את מכשול פנקס המילואים שהילך עלי אימים. ידעתי שאתחיל לעבוד. כך, בלחצה המבורך של משפחתי ובלא מודעות ממשית מצדי, נכנסתי לתקופת הפוגה "מציאותרפית" שנמשכה כארבע שנים (ההפוגה הארוכה ביותר מאז שחליתי עד אז).

*****

חוסר הביטחון, חולשת הנפש, חרדת הכישלון, חוסר הניסיון והמחסור בהרגלי עבודה - כולם עמדו בעוכריי. אבל ניצחתי. אמנם לא את המערכה כולה, אך זכיתי בצ'אנס ענק לצבור כוחות, אם אמשיך להילחם. הייתה זו מלחמה שקטה, איטית, מתמשכת, חדגונית, שוחקת, אפורה, ללא תרועת ניצחון, ללא שבח וללא כל תהילה. והיא הייתה קשה עבורי. התקשיתי גם להשלים עם המסלול שהתחיל למטה למטה. קשה היה לי להשלים עם כך שאני נפגע נפש ממש ונכה באופן משמעותי מבחינת תהליך התפתחותי הרגשית.

כך עבדתי 12 שנים בחצי משרה, כל אחר הצהריים. פיתחתי קשר חיובי למקום העבודה. לראשונה בחיי הצלחתי להחזיק מעמד במקום עבודה יותר מחצי שנה (בשש השנים האחרונות לעבודתי לא החסרתי אפילו יום אחד).